כשהתחלתי לקרוא את הספר „שמחה כאתגר בגישה החסידית”, הרגשתי מיד תחושה עמוקה שאני לא קוראת אותו לבדי. מהר מאוד התברר לי שזו לא הייתה רק קריאה, אלא הליכה משותפת. כאילו עדן נמצאת ממש איתי בין השורות – לוחשת לי פירושים, עוצרת איתי על משפטים, ומעניקה למילים משקל אחר. הקריאה הפכה לדיאלוג פנימי ומלווה, כזה שמאיר את הכתוב דרך הקול והנוכחות שלה.
בארוחה עם חברים שהם כבר סוג של משפחה, סיפר לי הבעל על סיפורה של עדן ועל הספר. מיד ביקשתי ממנו לקרוא אותו. בדרך כלל אני מצליח להחזיק ספר לא יותר מחמש דקות, אך הפעם זוגתי שתחיה שמה לב שאני יושב כמעט שעה, מרוכז וקורא את הספר.
קשה לי להסביר מדוע, אך הספר תפס אותי ומשך אותי למחשבות. מטבעי אני אדם ספקן שלוקח את החיים די קשה. אין לי דרך להסביר זאת, אך משהו קרה ביום שלמחרת. בבוקר התעוררתי להניח תפילין, ופתאום התפילה הרגישה לי שונה. הרגשתי משהו מוזר מאוד - במובן החיובי - מול בורא עולם.
במהלך השבוע שלאחר מכן שמתי לב שהשקפת העולם שלי משתנה לאט-לאט, ושלמ